מחשבות על פרשיות המדבר, ט' באב ופינוי משפחות

מאת אילנה נלסון

מה זה לבכות על בית המקדש? אף פעם לא חווינו בעצמנו את משמעותו וחוזקו, אז על מה בדיוק אנחנו מתאבלים ולאיזו מטרה?

לפי אחד המורים שלי, הרב אריה ניבין, כח החוויה של בית המקדש הוא נוכחות ממשית של הקדוש ברוך הוא בעולם. לכן, הוא מלמד לפי חז''ל שהעבודה הפנימית של 3 השבועות ובמיוחד 9 הימים לפני ט' באב, היא לשים את הקדוש ברוך הוא במרכז חיינו. כמו שה' שכן בתוך המשכן ובתוכנו כעם, אנחנו צריכים לנסות לחיות במודעות של נוכחות ה׳ בצורה ממשית בחיינו גם היום. אבל איך עושים את זה?

חז''ל מספרים על תקופת בית המקדש השני בשני מובנים: הראשון, בצורה רומנטית- תקופה שהיו בה הרבה נביאים, שהקדושה מילאה את עולי הרגל למשך כל השנה וכו׳ ,ומצד שני העם ככלל לא הלך בדרך הנכונה- היינו מושחתים, מלאי שנאה בין אדם לחברו ולכן גרמנו לחורבן בית המקדש.

חז''ל גם מדברים על דור המדבר כאנשים שחיו ברמה אמונית כל כך גבוהה שאין ביכולתנו אפילו להתקרב אליה, ומצד שני, אנחנו קוראים בתורה כמה העם דווקא נכשל באמונה והיה בחוסר ביטחון, גם בעצמם וגם בה'.

מדור המדבר וגם מהעם בתקופת בית שני (וראשון) אנחנו לומדים שאפילו כשה' שוכן בתוכנו בצורה גלויה, זה לא מונע מאיתנו לסור מהדרך הנכונה ,לאבד את עצמנו ולהפר את רצונו של ה'.

אפשר לטעון שאנחנו דומים לדור המדבר ולדור בתקופת בית המקדש. ראינו ניסים גלויים בימינו. ראינו את הקמת מדינת ישראל אחרי 2000 שנות גלות, ראינו את פריחת לימוד התורה יותר מכל דור אחר, יותר הצלחה גשמית עם ה start-up nation, וכל מה שזה תורם לטובת האנושות. בחסדי ה׳ אנחנו בונים מדינה לתפארת, אך היא רחוקה מלהיות מושלמת ואני תוהה אם אנחנו נזכרים שעלינו לא לקחת את הנס והזכות של ריבונות על ארצנו כמובן מאליו.

נחזור לשאלה שאיתה פתחנו: איך אנחנו מחזירים את ה׳ למרכז חיינו כחברה לאור מה שלמדנו מטעויות העבר?

לדעתי לשים את הקדוש ברוך הוא במרכז החיים זה לשאול קודם כל מה רצונו עבורנו כחברה. עלינו לחפש את סימני הדרך שה' כבר נתן לנו בתורה. מה הסימנים שפספסנו כעם בספר המדבר? לחיות עם סיפוק לעומת קנאה, אמונה ובטחון לעומת-מכוחי ועוצם ידי, ומעל הכל לשמוע את קולו של ה׳ ולשמור על חוקיו ומשפטיו.

ה׳ בוחר לסכם את דרישתו בסוף ספר במדבר בפרשת מסעי. ה' אומר לנו בפרוש את חשיבות השמירה על מערכת משפט צודקת בארץ. עיקום מערכת המשפט מטמא את הארץ: ״ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה׳ שוכן בתוך בני ישראל״. (במדבר לה:לד)

מבחינת הקדוש ברוך הוא אנחנו רק תושבי הארץ, הוא בעל הבית האמיתי. הוא מצפה שנלך בדרכיו וכמו שאנחנו "גרים ותושבים" אצלו ותחת שמירתו (ויקרא כה:כג), הוא מצפה מאיתנו לשמור על הגר ותושב אצלנו. ורק אם נשמור על צדק ועל הגר, יתום ואלמנה נזכה שה' ישכון בתוכנו.

ברור שהתורה מתכוונת במילה ''גר'' דווקא למי שלא אזרח, למיעוט הלא-יהודי שחי בתוכנו, והיום במדינת ישראל אוכלוסית המיעוט היא ברובה הגדול פלסטינית. כמובן שמי שמגדיר את עצמו כאויב המדינה, הוא לא נכלל בתוך הקטגוריה הזאת. אבל חוץ מקיצונים יוצאים מן הכלל, יש לנו אחריות כלפי החברה הפלסטינית, האזרחים ואלה שאינם אזרחים שגרים איתנו ולידינו. בתורה אנו מצווים שכשנהיה בעלי הכוח, למרות שיהיה לנו אפשרות לנצל את מי שהוא "אחר"- עלינו לא לעשות זאת. התורה כותבת לנו כמובן מאליו שתהיה אוכלוסיה לא יהודית איתנו בארץ ובתוך החברה שלנו והם ראוים לזכויות וכבוד. מצוות יישוב הארץ בא בד בבד עם המצוות הרבות של כבוד ושמירת הגר.

אם אנחנו באמת מאמינים שאנחנו כאן בחסדי ה' כגרים ותושבים בארצו, איפה המודעות של מצוות כלפי הגר שגר בתוכנו? למה בשם יישוב הארץ אנשים מפעילים חוק מפלה וארכאי כדי להוציא משפחה פלסטינית בכוח מביתה רק כדי לאכלס עוד בית במזרח העיר ביהודים? אם אנחנו מאמינים שחזרנו לארץ הקודש ובונים אותה יום יום כדי לממש את רצונו בעולם, איך אפשר לבנות אותה על גביהם של אנשים חסרי עונים עם אבנים רקובות, בהשפלה, עוול, שנאה וניצול?

הנסיון להוציא משפחות פלסטיניות מבתיהן זו פעולה שנובעת מפחד, ומחוסר אמונה באבני הדרך שה' הניח עבורנו בתורה. הדרך לגאולה ומיגון ליום טוב, היא דרך של צדק, חסד ואמת. אני רוצה להגיע ליום שאוכל להגיד בכנות שכחברה עשינו את הכל כדי לקדש את שם שמיים בעולם וללכת בדרך ה'. יש לנו עוד דרך ארוכה להגיע לזה אבל אם נהיה מוכנים להתמודד עם הצד האפל שלנו ולשאוף לצדק אמיתי לאזרח ולגר זה בהחלט צעד קרוב יותר לגאולה.